אני אם חד הורית לשני ילדים מקסימים שכבר התעופפו מן הקן ומתוקף מגורי לבד, אני נוטה לאחריות רבה בנוגע לשמירה על חפצים יקרי ערך, יהיו שיקראו לכך פרנויה. שיקראו.
בכל מקרה, כבר לפני שנים בהזדמנות הראשונה, רכשתי כספת גדולה עבור תכשיטים, מסמכים חשובים על נכסים שברשותי ומידע אישי.
הפעלתי את כל חושיי היצירתיים כדי למקם אותה בפינה נסתרת, כזאת נסתרת שגם הקרובים לי ביותר לא יוכלו לעלות על העובדה שחבויה שם כספת.
החלטתי שהמקום האחרון בו גנבים מחפשים כספות הוא במגירה במטבח, שם אני מאחסנת את המיקסר. הם יחפשו בחדר השינה, בארגזי המצעים, בסלון ובחדר הילדים, אבל מי יחשוד במיקסר התמים שלי שהולך ומקרטע מיום ליום?
נעזרתי בשתי ידיי הימניות כדי לבנות לי מגירת עץ בגודל המתאים (לא סמכתי על אף אחד אחר. פרנואידית או לא פרנואידית?!) והרגשתי גאווה גדולה כשהטמנתי שם כספת לא גדולה ובתוכה רכוש בסכום לא מבוטל.
עם השנים, הבריאות לא מה שהייתה, השרירים והעצמות מתחילים להשמיע סימפוניה של חריקות ואני מבינה שלא ירחק היום ואצטרך להיעזר בשירותיה של עובדת זרה.
למעשה, לא הפחיד אותי הרעיון שאישה זרה תבוא ותשרת אותי, מגיע לי בערוב ימיי לקבל טיפול מסור עד מלכותי. מה שכן הפריע לי הייתה העובדה כי ייתכן והעובדת תגלה את מקום הימצאה של הכספת שלי ובמקום שאני אוכל לבלות ביור מוגן ונכדיי ייהנו מהירושה, זו האחרונה תיפול בחלקה של אישה זרה וחמדנית. היה לא תהיה!
החלטתי שהגיע הזמן להעביר את הכספת לידיו של בני הבכור שייטיב לאחסן אותה במקום הנכון.
יצרתי איתו קשר והזמנתי אותו למחרת היום לבוא וליטול עמו את הכספת, שבה אגב, מוטמנת גם הצוואה שלי.
הוא הבטיח לבוא לבדו ולסייע במלאכה. פניתי לפתוח את הכספת כדי לבדוק שאף עיניים זרות לא פלשו לחלקת האדמה הפרטית לי ביותר. אבל הכספת, כמו סירבה לעבור לידיים אחרות, חרקה עד מאוד כשהקשתי את הקוד הסודי ומיאנה להיפתח. ניסיתי שוב ושוב כשאני מאשימה את אצבעותיי הרועדות שבוגדות בי ברגעים גדולים, ובזיכרון שאולי משטה בי.
מסתבר שלא הרעד ולא הזקנה הם שגרמו לאי פתיחת הכספת, כך הסביר לי מאוחר יותר בחור צעיר בשם מאיר דרייר שעובד בפתיחת כספות.
הזמנתי אותו כשבני נמצא בבית ואיימתי עליו שאם לא יצליח לפתוח את הכספת הוא לא יראה שקל שחוק. הוא כנראה התרגש מהאיום כי הוא התייצב במהירות עם ציוד מקצועי. הודעתי לו חגיגית שהוא לא עתיד לרשת את תוכן הכספת ובני במקצועו הוא שוטר ותיק.
באמת שאפילו אני החשדנית הבנתי שאפשר לסמוך על החורצ'יק שרק הגניב חיוך וניגש לכספת כשאני ויוסי הבן מלווים אותו במבטינו.
מה אגיד, מנעולן מקצועי כזה לא פגשתי בחיי (האמת שלא פגשתי מנעולנים רבים בחיי, אבל אני יכולה להאמין שהוא אחד הטובים בשוק). הוא עורר את אמוני שזו נקודת הזכות הראשונה והעיקרית (ערכתי לו מבחן קטן כשהשארתי במקום גלוי 100 ש"ח והוא לא נגע), נקודת זכות נוספת היא זה שהוא פתח את הכספת שלי מהר ואפילו לא בדק מה יש בפנים.
בסופו של דבר הוא אף חזר להתקשר אלי שהשארתי אצלו עודף של 30 ש"ח וחזר להביא אותם. מה אגיד, הבן שלי טוען שהוא בא בזמן כדי שלפחות בגיל 87 יחזור אליי האמון בבני אדם.